אוקרליזומאב הינו נוגדן מונו-קלונאלי נגד הרצפטור 20CD, המבוטא על תאי B, והוא מאושר זה מכבר כטיפול בטרשת נפוצה. תופעות הלוואי הנפוצות ביותר שלו הן תגובות הקשורות לעירוי (infusion associated reactions - IARs). החוקרים בדקו האם החלת פרוטוקול מניעתי טרם הטיפול עם אוקרליזומאב, מפחית היארעות של תגובות הקשורות לעירוי. בנוסף, בחנו החוקרים את הגורמים המנבאים של תגובות אלו.
עוד בעניין דומה
המטופלים במחקר קיבלו טיפול מניעתי כדלהלן: צטיריזין במינון 10 מ"ג, רניטידין במינון 75 מ"ג ונוזלים בכמות גדולה, בלילה טרם הטיפול עם אוקרליזומאב. החוקרים חזרו על פרוטוקול זה גם למחרת, זמן קצר לפני ההגעה לטיפול. רגע לפני מתן עירוי אוקרליזומאב, המטופלים עברו הכנה נוספת על ידי עירוי דיפנהידראמין במינון 50 מ"ג, מתילפרדניזולון במינון 125 מ"ג, ואצטמינופן פומי במינון 650 מ"ג. שיעור היארעות של IARs עם הפרוטוקול המניעתי שתואר נבחן בהשוואה למטופלים שקיבלו רק את התרופות הניתנות בצמוד לעירוי.
207 מטופלים טופלו עם אוקרליזומאב במסגרת המחקר. החוקרים מצאו כי הפרוטוקול החדש הקטין באופן משמעותי את הסיכוי ל-IARs (יחס סיכויים של 0.40, p=0.024, רווח בר-סמך 95%: 0.18-0.88). חלק ממאפייני הבסיס היו הפחתה משמעותית של IARs עם העלייה בגיל (יחס סיכויים של 0.94, p=0.001) ומין זכר (יחס סיכויים 0.34, p=0.034). עוד נמצא כי מדד מסת גוף (Body mass index = BMI) גבוה העלה את הסיכוי להיארעות של IARs (יחס סיכויים 1.07, p=0.029), בעוד מוצא וסטטוס עישון לא נמצאו כמשפיעים על סיכוי זה.
החוקרים הגיעו למסקנה כי הפרוטוקול המתואר מפחית בצורה משמעותית את שיעורי ה-IAR (ב-60%), והטיפול המניעתי שהוסף הוא אכן בעל תועלת. עוד הראו החוקרים כי גיל ומין זכר הם גורמים מגנים מ-IARs בעוד BMI מהווה גורם סיכון.
מקור: