מטופלים עם טרשת נפוצה מפתחים מוגבלות בשני אופנים: הראשון באמצעות החמרה הקשורה להישנות המחלה (RAW: Relapse-associated worsening), והשני באמצעות החמרה שאינה מקושרת להישנות (PIRA: progression independent of relapse activity).
עוד בעניין דומה
במסגרת מחקר שפורסם בכתב העת 'Brain', החוקרים התייחסו לתרומה של הישנויות להחמרת המוגבלות במהלך המחלה, כמה מוקדם החלה ההחמרה, ובאיזו מידה הטיפולים לטרשת הנפוצה הצליחו לעכב את הצטברות המגבלות.
לצורך המחקר, החוקרים השתמשו במאגר המידע 'Novartis-Oxford MS (NO.MS)', המקיף את כל סוגי הטרשת הנפוצה, וכולל גם טרשת נפוצה בילדים. החוקרים העריכו כ-200,000 מעברים ב-EDSS בקרב >27,000 מטופלים, במהלך ≤ 15 שנות מעקב. במהלך המחקר נעשתה אנליזה על שלושה מערכי נתונים: (1) אנליזה מלאה המקיפה את כלל המחקרים הקליניים התצפיתיים ומבוקרי האקראיות במסגרתם הוערכו מוגבלויות והישנויות של המחלה (N = 27,328); (2) כלל המחקרים הקליניים בפאזה 3 (N = 8364); ו-(3) כל המחקרים הקליניים פאזה 3 מבוקרי אינבו (N = 4970). כמו כן, החוקרים קבעו את החשיבות היחסית של RAW ו-PIRA, חקרו את תפקידם של ההישנויות על החמרה במוגבלות מכל סוג באמצעות מודלי Andersen-Gill, וצפו כיצד מנגנון ההחמרה והטיפולים משני המחלה (DMTs: disease modifying therapies) משפיעים על הזמן עד להגעה לרמות מוגבלות בעלות משמעות. ההשפעה נבדקה באמצעות מודלי Markov לזמן רציף.
ניכר כי PIRA החלה מוקדם בטרשת נפוצה, התרחשה בכל סוגי המחלה, והייתה הגורם המאיץ העיקרי להצטברות מגבלות בשלב הפרוגרסיבי של המחלה. הישנויות המחלה העלו באופן מובהק את הסיכון לאירועים מחמירי מוגבלות מכל סיבה: שנה לאחר הישנות (בהשוואה לשנה ללא הישנויות), הסיכון עלה ב-31-48%; all p < 0.001. גורמי הסיכון העיקריים להחלמה שאינה מלאה מאירוע הישנות היו המצאות מוגבלות קודמת וגיל מבוגר. למטופלים בעלי מוגבלות מינימלית (EDSS 1) אשר טופלו באינבו נדרשו 8.95 שנים עד להתפתחות הגבלה ביכולות ההליכה (EDSS 4), ו-18.48 שנים עד שהצטרכו סיוע בהליכה (EDSS 6). טיפול עם DMTs האט את הזמנים הללו באופן מובהק של 3.51 שנים (CI 3.19-3.96) וב- 3.09 שנים (2.60-3.72), בהתאמה. בקרב חולי טרשת נפוצה התקפית הפוגתית (RRMS: relapsing-remitting multiple sclerosis), למטופלים אשר החמירו אך ורק בשל אירועי RAW נדרש זמן דומה להגעה לערכי EDSS משמעותיים בהשוואה למטופלים עם אירועי PIRA. המעברים המהירים ביותר נצפו במטופלים עם PIRA והישנויות מונחות עליהם (superimposed).
נתוני החוקרים מאשרים את ההשפעה של הישנויות על הצטברות של מוגבלות, בעיקר בשלבים המוקדמים של מחלת הטרשת הנפוצה. אירועי PIRA מתרחשים כבר ב-RRMS והופכים לגורם העיקרי בצבירת מוגבלויות במהלך התקדמות המחלה. המצאות של מוגבלות טרום המחלה, וגיל מבוגר יותר, היו גורמי הסיכון העיקריים להמשך צבירה של מוגבלות. השימוש ב-DMTs מאט את צבירת המוגבלות בסדר גודל של שנים, ובעל הפוטנציאל לצבור זמן, בעיקר בשלבים המוקדמים של הטרשת הנפוצה.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
