במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Rheumatology, ביקשו חוקרים לזהות מנבאים להתלקחויות כלייתיות בחולי לופוס (SLE, Systemic lupus erythematosus) המקבלים טיפול למחלה חוץ-כלייתית פעילה.
עוד בעניין דומה
המחקר השתמש בנתונים מארבעה מחקרים קליניים על בלימומאב (belimumab) בטיפול בלופוס (BLISS-52, BLISS-76, BLISS-NEA, BLISS-SC), בהם המטופלים קיבלו בלימומאב או אינבו בנוסף לטיפול הסטנדרטי. מנבאים של התלקחויות כלייתיות הוערכו במהלך השבועות 52-76 באמצעות אנליזת רגרסיה של סיכונים פרופורציונליים.
מבין 3,225 משתתפים, 192 חוו התלקחות כלייתית אחת לפחות במהלך המעקב, עם זמן חציוני להתלקחות ראשונה של 197 ימים. לפי תוצאות המחקר, מעורבות כלייתית נוכחית או בעבר (יחס סיכונים 15.4; רווח בר-סמך 95%: 8.3-28.2; P < 0.001), אלבומין נמוך בסרום (0.9; 0.8-0.9; P < 0.001), פרוטאינוריה (1.6; 1.5-1.7; P < 0.001), ורמות C3 נמוכות (2.9; 2.1–4.1; P < 0.001) בבסיס היו מנבאים חזקים של התלקחויות כלייתיות. כמו כן, נוכחות נוגדנים חיוביים נגד dsDNAי(Double-stranded DNA) הגבירה את הסיכון להתלקחויות כלייתיות (2.1; 1.4-3.2; P < 0.001), אך השפעה זו פחתה לאחר התאמות. בנוסף, נוכחות של נוגדנים חיוביים מסוג אנטי-Smי(Anti-Smith) הייתה קשורה להתלקחויות כלייתיות בקבוצת האינבו (3.7; 2.0-6.9; P < 0.001) אך לא בקבוצה שטופלה עם בלימומאב. לעומת זאת, נוכחות של נוגדנים חיוביים נגד P ריבוזומלי (Anti-ribosomal P) הייתה קשורה להתלקחויות כלייתיות רק בקבוצה שטופלה עם בלימומאב (2.8; 1.5-5.0; P = 0.001).
החוקרים מסכמים כי היסטוריה של מעורבות כלייתית, פרוטאינוריה מוגברת בבסיס, היפואלבומינמיה וצריכת C3 היו מנבאים חזקים להתלקחויות כלייתיות. כמו כן, נוכחות נוגדנים מסוג אנטי-dsDNA, אנטי-Sm ואנטי-P ריבוזומלי עשויה להיות שימושית לניטור מחלת לופוס כלייתית.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
